<h1>ספר דת הנקרא עץ חיים למהר"ח או"ז</h1>
<h2>דף כח:</h2>
סדר הדין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד והשנים בוררים להם דיין שלישי ואם לא ביררו יכולים הדיוטות או יחיד מומחה לכוף אותם על כרחם כגון אם לא רצה לבא מקבלים ג' הדיוטות עדות של עדיו וגומרין דינו שלא בפניו אם אינו טוען אני רוצה ללכת לב"ד הגדול לפי שמתפחד שמא יטעו בדינו וכן משמע פ"ק דסנהדרין [ו' ע"א] דפריך דן את הדין זיכה את החייב כו' ומשני דקבלוה עלייהו משמע דקודם לכן לא היה סבור דקבלוה עלייהו מידי ומ"מ אמרינן דדיניהם דין וכן בפ"ק דסנהדרין [ה' ע"א] דאתא לקמי דרב יוסף א"ל אי אתקרית להו כלומר שדחק אותם לדין זיל שלים ואי אינהו קרו לך לא תשלם ובזמן הזה אין לנו ב"ד קבוע ובזמן הזה שאין נשיא בארץ ואפילו איכא אנן רחוקים ממנו יותר וסברא בגדול שבדור קרוי ב"ד הגדול וכן היה ר"ת קורא לבית דינו ב"ד הגדול. פסקינן דוקא מלוה יכול לומר לב"ד קאזלינין אבל לוה (טעון) [כופין] אותו ודן בעירו ובזמן הזה במקום שיכוף איש חבירו לדין אם רוצה לומר מאיזה טעם דנתוני כותבים לו לפי שרוצה לראות אם טעו ויחזרו הדין כמו שאבאר בסמוך מדאמריה בכל פעם שיאמר הבעל דין כתבו לי מאיזה טעם דנתוני שכותבים לו לפי שמבקש שאם טעו בדבר משנה יחזירו הדין והא דנקט [ל"א ע"ב] שנים שנתעצמו נתעצמו לאו דווקא אלא נקט רגילות לפי שאנסו אותו לדין רוצה שיכתבו לו זכותו וההוא דאיסור גיורא [עי' ב"מ ס"ט ע"ב] לא איירו לכתוב הטענות כי אם להסביר הטעם.
ודיינים שטועים בדבר משנה חוזרים את הדין דכך ק"ל בכולא תלמודא ואפילו בדבר משנה אם נשא ונתן ביד אינו יכול להחזיר דהוי כמו מתנה שנותן לו והדיין יחזיר משלו למאן דדאין דינא דגרמי [ב"ק ק' ע"א] וכך קיימא לן וזה שתירץ רב חסדא באחד דיני ממונות תניין [ל"ג ע"א] כאן שנשא ונתן ביד כאן שלא נשא ונתן ביד דווקא בטעה בדבר משנה אבל טעה בשיקול הדעת אין הדין חוזר כך נראה לי כי אם תאמר שמחזיר בשיקול הדעת א"כ כי פריך בריש סנהדרין [ג' ע"א] טעו לא ישלמו תימא שנשא ונתן ביד וכן משמע בפרק זה בורר [ל' ע"א] דקאמר איכא בינייהו לשלומי מנתא בהדייהו למ"ד פלוני ופלוני מזכין לא משלם ופשיטא דלא מיירי בנשא ונתן ביד דא"כ פשיטא דלא משלם עמהם שהרי הוא לא נשא ונתן ביד ואין לחלק בין קבלן עלייהו ולא קבלו לגבי חזרת הדין ורב אלפס פסק שהלכה כרב חסדא שמתרץ כאן שנשא ונתן ביד ואפי' בשיקול הדעת מחזירין הדין אם לא נשא ונתן ביד (ואפי') [ודווקא] אינו מומחה שהרי אותה משנה דדן את הדין מיירי באינו מומחה מדקאמר בסיפא ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם וא"כ לדברי רב אלפס במומחה לרבים פטור מלשלם אפי' נשא ונתן ביד וזו היא תימה כי הא דמומחה לרבים פטור מלשלם היינו כשקבלו אותו כדאמרינן [ה' ע"א] גבי מר זוטרא אי קבלוך עלייהו לא תשלם אבל אין לחלק גבי נשא ונתן ביד [בין מומחה] בין שאינו מומחה אבל בטעו בשיקול הדעת אין מחזירים וחייבים לשלם אם לא קבלו כגון שאמרו להם דינו לנו דין תורה ונר' כששני בני אדם באין לדין בפני גדול אחד זהו קבלו עלייהו וכן נמי כששני בני אדם בוררים להם דיינים בבית הכנסת מדעתם (מהו) [זהו] קבלו עליהם ופטורים מלשלם אם לא אמרו להם דינו לנו דין תורה וכן איתא בירושלמי [פ"א ה"א] רבי אבהו דאין בי כנשתא דקיסרי לגרמיה אמר לו תלמידו לא אלפן מר אל תהי דן יחידי א"ל מכיון אינון חמיין לי יתיב בדינא לגרמי ואתו לגבאי כמאן דמקבלי עלייהו דמי ומ"מ אם אמרו דינו לנו דין תורה חייבין לשלם אם טעו בשיקול הדעת ואם טעו בדבר משנה חוזר וכן איתא בירושלמי [שם] עלה דההיא דדן את הדין אף בשטעה בדבר משנה ואם טעה בשיקול הדעת ישלם מביתו רבא אמר בשם ר' אבהו כשאמרו הרי את מקובל כשלשה ע"מ שתדיננו דין תורה וזהו שכתבתי ואפילו לרב אלפס נראה בירושלמי שאין הלכה כרב חסדא אלא כרבא ואם קבלוהו בג' הדיוטות אם טעו בדבר משנה חוזר ואם טעו בשיקול הדעת חייבים להחזיר אם לא קבלו עליהם ואם קבלו עליהם אם אמרו דינו לנו דין תורה ובזמן הזה אין חילוק בין מומחה לשאינו מומחה מאחר שבוררים אותו מדעת שניהם אמנם אם דנו בני אדם דין בעל כרחם ולא קבלו עליהם חייבים לשלם אם טעו בשיקול הדעת ואם טעו בדבר משנה חוזרים וה"ה בדבר תנאים ואמוראים וכדדרש שם שיקול דעת כגון שאינו יכול לעמוד ולדעת מתוך השמועה כמאן הלכה ואמנם משמע כחד מינייהו אבל אם אדם שוקל דעתו מסברת' ורבים חולקים עליו ואינו יכול להבין כלל בתלמוד אז אינו משלם כגון ההיא דזה בורר [כ"ט ע"ב] דר' ישמעאל דאין אדם עשוי להשביע בניו ור' חייא דן אח"כ אותו הדין ואמר אדם עשוי להשביע את בניו וא"ל תיזיל ונהדר ולא רצה רבי חייא מאחר שכל אחד אומר טעמו לפי סברתו אין זה טעות אלא פשיטא שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.
<h2>דף לו.</h2>
[על הגליון] מיגו במקום עדים לא אמרינן כי ההיא [ב"מ פ"א ע"ב] זיל בארחא דנרש דליכא מיא ולא תזיל בארחא דנהר פקוד דאיכא מיא עד בארחא נהר פקוד אזלי דליכא מיא דלא מהימן במגו דאי בעי באורחא דנרש אזלי דהוי מיגו במקום עדים. מיגו מממון לממון לא אמרי' כי ההיא [שם ב' ע"א] זה אומר כלה שלי וזה אומר חציה שלי לא מהימן במגו כלה שלי דהוי מממון לממון וההיא [שם ג' ע"א] דמודה במקצת הטענה ישבע להמניה במיגו דאי בעי כפר הכל וההוא מיגו הוי להציל. מיגו להוציא לא אמרינן דמקש' [ב"ב ל"ב ע"ב] במאי גבי שטרא חספא בעלמא הוא וליהמניה דאמר שטר מעלי' ומצינו מגו בברי ושמא [כתובות י"ב ע"ב] משארסתני נאנסתי דגובה כתובתה. מיגו דאי בעי שתיק גבי [שם י"ח ע"ב] כתב ידינו אבל אנוסי' היינו דמהימני' מגו דאי בעי שתיק ואפי' גבי עדים. מגו במקום חזקה מבעי' לן גבי [ב"ב ה' ע"ב] לא עביד אינש דפרע תוך זמנו ואבעי' לן אי בתר זמניה מהימן לומר פרעתי בגו זמניה מגו דאי בעי אמר פרעתי אחר זמניה. מיגו דאי בעי לומר טענה אחרת גבי עדים לא אמרינן כי ההוא [כתובות י"ח ע"ב] לא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו מחמת ממון לא מהני במגו מחמת נפשות. מיגו דהיכא דהטענה לא שכיחא גבי [שם י"ב ע"ב] משארסתני נאנסתי מגו דמוכת עץ אני תחתיך. מיגו לא אמרינן היכא שמשים עצמו רשע דאינו נאמן לומר לא אכלתי מגו דמזיד הייתי [כריתות י"א ע"ב]. מיגו לא אמרינן היכא דאיכא עד שמכחישו כגון [ב"ב ל"ג ע"ב] דחטף נסכא ואיכא עד דחטף וקאמר אין חטפי ודידי חטפי ואלו אמר לא חטפתי נאמן היה להכחיש העד אבל היכא דמודה דחטיף תו ליכא למימר לא חטפתי. מיגו מצינו בדבר שטענתו יותר טובה מן טענת המגו כהאי דכתובות [ט"ו ע"ב] גבי שדה זה משל אביך היתה ולקחתיה ממנו במגו דאי בעי אמר לא היה לעולם משל אביך.
<h2>דף מו:</h2>
אבל עד מפי עד אינו כשר רק לעדות אשה.
<h2>דף מח.</h2>
המלוה את חבירו ע"י ערב ולא אמר ממי שארצה אפרע תובע מן הלוה תחלה וכופין הלוה בב"ד ואם אינו יכול לכופו דלא ציית דינא הוא נכנס בביתו של ערב ואם התנה ממי שארצה אפרע ואין ללוה נכסים דהיינו קרקעות נפרע מן הערב תחלה ויתבע ממי שירצה מן הלוה או מן הערב ואם יש נכסים ללוה אע"פ שהתנה נפרע מן הלוה תחלה כיון (דאין) [דיש] לו קרקע וקבלן היינו כשא"ל תן לו ואני אתן לך בין יש לו נכסים ללוה בין אין לו נכסים דהיינו קרקעות יפרע מן הערב תחלה והנושא והנותן ביד יפרע מן הערב ולא מן הלוה דאין לו למלוה על הלוה כלום ואם אין לו להפרע ממנו חוזר ונפרע מן הלוה מדר' נתן [כתובות י"ט ע"א] וכולהו ערבים בעו קניין בר מערב קבלן בשעת מתן מעות וקבלן היינו תן לו ואני אתן לך א"נ בלשון לע"ז דונ"א לי' או טדו"רי ואני קבלן כמו שאפרש וקניין בכליו של קונה דהלכתא כרב [ב"מ מ"ז ע"א] וכגון דנקיט ג' על ג' דחשוב כלי (כל זה נעתק מכתיבת ר"ח) ור' מוסיף שאם שהיה כתוב בשטר אני פלוני בר פלוני קבלן אע"פ שלא פי' ואני אתן לך מ"מ הוי ערב קבלן דודאי בשעת הלואה אמר תן לו ואני אתן לך וקרא אותו קבלן בשטר וכן משמע שאם אמר בשעת הלואה ואני ערב קבלן דלא מהני אם לא אמר אני אתן לך והא דאמר המלוה חברו ע"י ערב לא יפרע מן הערב זו היא אפי' אין קרקעות ללוה לפי דשמא יפייסנו במטלטלים ואם רחוק משם יש לו ללך לשם ולפייסו ואם א"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב אם אין נכסים ללוה ואם יש ללוה נכסים יפרע מן הלוה תחלה ולא נטרח את הערב כיון דאיגלי דיכול לפרע מן הלוה אבל קבלן אפי' יש נכסים ללוה כו' כדפ"ל.
